לתולדותיו של דגל שמחת תורה בישראל

היום השמיני והאחרון של חג הסוכות הוא "יום שמיני עצרת" ו"יום חג שמחת תורה" הנחגגים בארץ כיום אחד. יום חג זה, בסופו של חג הסוכות הוא חגם של הילדים (וגם של הילדות...). חגיגת שמחת תורה המתקיימת במרחב הציבורי בבית הכנסת ומחוצה לו, העניקה לילדים משנה חשיבות שהובלטה בקהילות רבות בהוספת פסקה מיוחדת לברכת החג לנערים, ילדים ותינוקות שבאו ביום זה בהמונם אל בית הכנסת, ובעליה לתורה עת נקראו כל הילדים לעלות לתורה, אפילו כאלה שאינם בני מצווה, כונסו תחת טלית רחבה ונתברכו כולם. הילדים שותפים לחגיגות עם התורה בזמן ה"הקפות", ולהם חלק מרכזי בתהלוכה לבית הכנסת, בשותפות פעילה בהמחשת התורה כמקור של אור ובקיום מנהג של הנפת דגלי שמחת תורה. דגלי שמחת תורה, שהוכנו, קושטו ונצבעו בבית, היו חלק מתרבות חומרית עממית של מוצרי נייר כמו לוחות "מזרח" ו"שיוויתי" ומגזרות נייר שכללו מוטיבים דומים של עיטור וציור. הדגלים שהודפסו ונמצאים לנו גם היום, עשויים נייר הנקרע בקלות, הם מסוף המאה ה- 19, מספרם קטן ונדירותם רבה לנוכח אי השתמרותם. הדגלים שהודפסו ושמשו במזרח ומרכז אירופה, נשאו תמונות של חג הסוכות ושמחת התורה ועוטרו בפסוקים מקובלים נוסח: "בסכת תשבו שבעת ימים" ו"אגיל ואשמח בשמחת תורה". הופעת הציונות יצרה מעגל חדש של דימויים חזותיים ובראשם מנהיגי התנועה שהפכו גם לדיוקן מוכר של תוצרי אמנות עממית. בראשיתה של המאה העשרים היה דיוקנו של הרצל מראה מבוקש שהופץ בשלל צורות. כבר ב - 1902 הופק ברוסיה דגל שמחת תורה בו נשזרו דמויות הרצל ונורדאו במראה המסורתי של חג הסוכות כדי לבשר תרגומה של גאווה ציונית גם לתוצר עממי של חג. סימניה החזותיים של הציונות נתקיימו גם בתוצרים אחרים: ב – 1907 יוצרה בארה"ב סדרת "פרסים" מיוחדת, שנדפסה גם כסדרת גלויות נושאת מראות יהודיים של חג ובהם שמחת תורה, כשבמראה הקהל נושאי ספרי תורה שולב גם ילד נושא דגל הכחול לבן הציוני שהונף כבר ב – 1891 בידי "בני ציון" בבוסטון.

כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם", נדפס ככותרת לדגל של חג שנדפס לראשונה בשנות העשרים במרכז אירופה (כנראה בוינה), "עלה" ארצה וזכה למספר גרסאות מודפסות נוספות בשנות השלושים, החמישים והשישים". בדגל זה מכונסים מירב המוטיבים המעטרים שהיו מקובלים בתרבות יהודית מרכז ומזרח אירופאית. במרכז התמונה ארון הקודש המקובל בבית הכנסת האשכנזי, כשאליו נסמכים דמויות משה ואהרון ב"תפקידם" החזותי המסורתי של הנביא נושא הלוחות והכהן הגדול נושא כלי הקודש. סכימה זו היתה מקובלת בתמונות רבות, שמשה לעיטור שערי ספר יהודיים באירופה ורווחה גם במראה כתובות ואמנות עמית של עיטור לוחות "מזרח" ו"שיויתי". עוד נתקבצו אל חזית התמונה ארבע חיות הקודש - מוטיב עיטורי מקובל של ארונות קודש, לוחות "מזרח" ו"שיוויתי", כתובות ומגזרות נייר שנסמכו על הפסוק במסכת אבות, סדר נזיקין: "יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". משני צידי הבימה המוגבהת נתיצבו הילדים נושאי דגלי החג – מראה שתמציתו חידוש ציוני. בצד שמאל ניצבו שלושה ילדים שאחד מהם אופיין במראה כובע אירופאי ולצידו נער תימני מסולסל פיאות כסמל לשיבת ציון מודרנית בה שימש מראה התימני גם כתזכורת תנ"כית השבה ומתחדשת בארץ אבות.

מרבית הדגלים המשיכו כמובן להידפס בגולה וקיימו מסורת עיטור יהודית מקובלת, לה נוסף לעיתים נופך של תימה "ציונית" כמו גור אריה יהודה המתעורר וסמלי שנים עשר השבטים. בשנות מנדט בריטי בארץ לא הודפסו דגלים רבים גם בשל מחסור בנייר בימי מלחמה ומאורעות אך דגלים שנדפסו שמשו גם הם, כמו תוצרים גראפיים אחרים שהודפסו בארץ, תזכורת חזותית לדמות המופת החלוצית על הטרקטור, לימי חומה ומגדל, ולהווית ארץ ישראל הנבנית.

הקמת מדינת ישראל מצאה ביטוי גם בציור דגלי החג, שעיצובם נסמך על מסורת קישוט ארץ ישראלית לה נוספו גם מסמליה של המדינה החדשה. מראה הילדים הרוקדים הציג ישראליות של מעגל רוקדים שתשתיתה נטועה בעולם מיתוסים יהודי של מזמורי שירה וריקודי מצווה שהמשיכו והזינו את עולמו של ה"יהודי החדש" - הילד הציוני. הצייר דוד גלבוע הבליט בראשית שנות החמישים שמחת ריקוד חג המתקיימת מחוץ למרחב בית הכנסת, כיאה ל"ילדי הטבע" הציוניים שעוטרו בסמלי הכותל וקבר רחל- סמלי מסורת מקובלים בתרבות העיטור הארץ ישראלית למן המחצית השניה של המאה התשע עשרה – אך גם בסמל גאווה ציוני באוניברסיטה העברית בירושלים ובבנין האופרה על שפת ימה של תל אביב, מקום שם נתכנסה הכנסת בראשית ימי מדינה. דגל אחר בעיצוב גלבוע הבליט את סמלי שנים עשר השבטים –עיטור רווח באיקונוגרפיה ציונית – ישראלית המציירת קיבוץ גלויות מתחדש שביטויו החזותי התנ"כי בקש לדלג על הווית אלפיים שנות גלות ולהציג קו עברי מתמשך של ישיבה בארץ.

יצרני מרבית הדגלים היו "זסלנסקי" בירושלים – מפיץ וגם יצרן לעת מצוא, ו"מרכז התמונות" בתל אביב. אלה שבו והבליטו מראות מוכרים בצידו המצויר של הדגל ומסורת קבועה של הדפסת פיוטי "הושענות" בצידו השני של הדגל הצבעוני. לצד מראות מעט חדשים נמשכה בשנות החמישים והשישים מסורת העיטור האירופאית המקובלת שהפכה בארץ למסורת נחפצת בקרב בני כל העדות. כך המשיכו להתקיים דמויות משה ואהרון, ארבע חיות הקודש ומראה ילדים חוגגים שמחת "הקפות" בבית הכנסת (בגרסתו האשכנזית כיאה לקוד חזותי שולט ולמקורות מוצאם של היצרנים).

היבט עיצובי נוסף שהיה למנהג רווח היה "ארון הקודש" במרכזו של הדגל - שתי דלתות קרטון שפתיחתן חשפה בדרך כלל ציור תמים של ספרי תורה כרוכים גם הם ע"פ הגרסה האשכנזית - לשמחת סקרנותם של הילדים. גזירת שני חלקי "ארון התורה" כדי לאפשר פתיחת ה"דלתות" כמו גם גזירה מקובלת של הקצוות למראה שני משולשים מזכירה במהותה את הטכניקה ששימשה את הכנת מגזרות הנייר. גיזה פרנקל, חוקרת מגזרות הנייר היהודיות, מקמה גם את דגלי שמחת תורה כחלק מעולם עממי של מגזרות, וציינה כי גם דגלי תורה נעשו בטכניקה זו. אף שמוטיבים קישוטיים רבים שנתקיימו בדגלים, כמו דמויות משה ואהרון, ארבע חיות הקודש ועוד, נתקיימו לכל רוחב האמנות העממית היהודית, הרי שדוגמאות לכך לא נשתמרו ונתקיימו אם בכלל אך מעט. מראה שמחת החג חוזק בתוספת מתבקשת של "זהבים ונוצצים" –קישוט נוסח גלויות באירופה שתמציתה תוספת הידור שכיוונה לקהל צרכנים ישראלי המתרחק מימי צנע. בשנות השישים נתפתחה מאד מסורת של קישוט גלויות, אגרות ברכה לראש השנה ודגלי שמחת תורה באבקת ברוקאד - אבקת זהב, כתוספת נחפצת של "זהבים ונוצצים" שהודבקה באמצעות תבניות פשוטות ודבק פשוט בידי נערות שעבדו עבור:"מרכז התמונות" בתל אביב.

מלחמת ששת הימים 1967 הבליטה שמחת תורה בדמות החייל הצה"לי הגואל, שדיוקנו הנוצץ והמנצח עיטר אינספור תוצרי אמנות שימושית והובלט גם במראה הדגלים. הכותל המערבי שב להיות מרכיב חזותי מרכזי גם בדגלי החג של שנות השבעים כסמן מאפיין של ישראליות השבה למקורותיה החזותיים היהודיים, וכרקע מוסכם של תפילה לשלום. שנות השמונים התזזיות יותר, מסמנות גם את דעיכתה של הגרפיקה והאמנות השימושית הנאיבית המתקשה להתחרות על תשומת לבם של הילדים. המבקשים ריגושים קצביים יותר. דגלי שמחת תורה קבלו חיזוק קצר ימים של עיצוב בקו קליל יותר של יצרן תל אביבי שרחק מעט מן המראה הקלאסי לטובת עיצוב עדכני ואולי מושך יותר. או דגלי חג שתמציתם קו לאומי עדתי בנוסח מנהיגיה של תנועת ש"ס בדרך אל בית כנסת וסוכה בשנת אלפיים.